.מעולם לא התחברתי לימים באמצע השנה שקובעים לנו להיות עצובים,הן הדתיים והן הממלכתיים,לא שחס וחלילה אני חוליגן חסר רגשות,או שאולי אני בעצם כן?כלל הנראה שאני כן,אבל רגשן גדול ממני אין,
שנת 1999 מוצאי שבת,זוגתי לחיים דאז (חברה שצי בכיתה ו')מרימה לי צלצול,ובצעירותי אני נכנס לשיחה איתה תוך כדי קרב צמרת חשוב בין בית"ר להפועל חיפה,ופתאום עמוק בתוך תוספת הזמן כמו שכל אוהד הפועל זוכר את דקה 93 בבית שאן כמו שכל אוהד ביירן זוכר את סולשר ובירגהמם,ג'ובאני רוסו משלושים מטר נותן הגבה מפיפא 2000(זה עם הבקבוק של השוער בצד)ומכניע את היו"ר קורנפיין.
בתגובה אני עושה את המצופה ממני.אני פורץ בבכי תמרורים,החברה שואלת מה קרה?וא י מסביר לה שהרגע הפסדנו סיכוי להילחם על האליפות השנה,אני מנתק לובש שק ומתאבל באפר,נראה לכם שאכלתי ביממה אחרי זה?
דיכאון עולם,אפילו החברים בבית ספר שראו עד כמה המצב היה חמור שנהגו לזרוע מלח ביום ראשון על פצעים פתוחים דנו אותי במידת הרחמים.
הפסדים של מכבי בכדורסל שלא מנצחים בגמר הפיינלפור, וסתם סוחבים איתם אלפי אוהדים לאירופה להוציא הרבה כסף ולהיות חלק מהיסטוריה נשכחת,
זכיתי לאהוד את אחד מהקבוצות הגדולות בארץ,מה שמבטיח לי תואר אחד או שניים מינימום בעשור,אבל ימי הכמעט,ולהבדיל עונה של סיוטי ירידה אפשריים,זה הספורט,והוא גובהה מאיתנו מחיר נפשי כבד.
חבר שאל אותי עם אני עצוב שאין בית המקדש,אמרתי לו שנראה לי שעם בכינו אלפיים שנה ובסוף האל נענה לתפילות ובכיות ונותן לנו לחזור לארץ המובטחת.אז נראה לי שאין סיבה יותר לבכות.ואפשר להתחיל להיות קצת שמחים,
רוצים אבל אמיתי?תשאל אוהד מילאן שטס לטורקיה הוציא אלפי דולרים על כרטיס וכו',במחצית ראה את קבוצתו מובילה בהפרש שלוש שערים,ובסוף חזר עם הראש בין הרגליים.
זה תשעה באב,ולא בעונות אליפות,יש לנו יומיים או שלוש או יותר בעונה.
אל מלא רחמים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה